ביקרתי אצל חבר ליד גשר בר אילן.
הוא חזר בתשובה לפני כמה שנים והיום הוא חסיד של ברסלב. זה היה כמו לנחות בעולם אחר. היה זה במוצאי שבת בערב בשעה תשע וחצי. הרחובות מוצפים באנשים, חסידי כל הזרמים חוצים את הכביש לפה ולשם ומישם לפה, הולכים וחוזרים ממהרים ומדברים בפינת הרחוב. שמתי במכשיר הג'י פי אס הטלפוני את הכתובת המבוקשת ונסעתי. המכשיר ידע את הדרך חוץ מתעות אחת. כשבגעתי הוא בדיוק היה בדרכו לזרוק את הפח מהשבת שעברה. הפחים ברחוב כולם היו מלאים וזבל הצטבר בכל פינה. שאלתי אותו אם לא מפנים את הזבל? הוא אמר שכאן זה אזרחים סוג ב' והוסיף סתם, לא באמת. אחרכך עלינו אליו לדירה הקטנה. יש לו שתי בנות (כמוני) התינוקת היתה מונחת על מזרון בסלון והילדה הגדולה הייתה עם אמא בחדר. הייתה תחושה של אי סדר טוטאלי. זה מתאים לו כבר מהימים שעוד בהם הוא היה חילוני. הוא הזמין אותי לעסות הבדלה. ישבתי בשקט בזמן שהוא בירך את כל הברכות הדבקות, הוא דיפדף בספר מעמוד לעמוד, הלוך וחזור ושוב הלוך, הוא טיבל את הברכות בשירה ובטיפוף על טוף אינדיאני שאותו יצר בזמן שעוד למדנו יחד. אחרכך דיברנו על תיאטרון, על אמונה, על עבודה, ולימוד תורה. הוא סיפר שכל בוקר הוא קם בשתיים ללמוד ואני דמיינתי אותו מסתובב ברחובות החשוכים של הבוקר הירושלמי החורפי עם התלבושת המצחיקה ועם הספרים בדרך אל הישיבה. דמיינתי איך הוא מגשש בלילה את הדרך למדף הספרים העמוס ומוציא את ספר הלימוד. דימיינתי איך הוא משנן ומתפלפל. אחר-כך דיברנו על עבודה. הוא מפיץ, הוא גם מגיע לצפון, הזמנתי אותו ואת האישה שיבואו לבקר, דיברנו על התיאטרון, עדיין יש לו חשק לעשות, הוא אפילו התייעץ עם הרב שלו איזה סיפור להציג. את התשוקה ליצירה מסתבר קשה לדכא. אחר-כך כבר התחיל להיות מאוחר, הוא ביקש שאכח אותו באותו שלי למקום שבו הוא השאיר את הרכב שלו, בדרך עוד דיברנו והעלנו זיכרונות וצחקנו ואספנו שני חסידים אחרים. לפני שנפרדנו חיבקתי אותו. הוא השמין.
