היתה לי משפחה יפה
אישה ושתי ילדות
מתוקות מתוקות, אבל
אני והאישה הלכנו
והתרחקנו והפסקנו לדבר
אחד עם השני על
דברים של אהבה, וכבר
לא היתה בינינו שום
אינטימיות וגם לא רצון
להיות ערומים וללטף,
אז עזבתי
לעולם אחר. ועדיין כשאני
צופה בסרטונים מאז, זה
צובט בלב.
כשאני הולך בקניון
אני נזכר פתאום
בהמון דברים שאני
צריך, שחסרים לי
עכשיו ; נעלים, תיק,
סיר, כלי להפוך
את החביתה, ספר
שירה או רומן
מאת גדול הסופרים,
פרח מפלסטיק, מסגרת
לתמונה, כיסוי להגה,
אופניים חשמליות.
אז אני קונה כוס
קפה.
כשהילדים לא מגיעים
לשיעור ופתאום מתפנה
זמן שלא היה מתוכנן
אז אני מוצא את עצמי
כך פתאום קליל יותר
כאילו מישהו עם מכונת
חמצן ניגש אלי והצמיד
אותה לפה שלי ונתן
לי לשאוף ממנה וכל
הגוף נרפא ונרגע.
זה כאילו אושר קטן
ממלא אותי. אני קליל
ושמח כמו בלון הליום
אני חושש שמישהו
יציץ ויראה את מה
שאני כותב כאן בפנקס
כאילו שיש לדבר
הזה איזה חשיבות
בכלל מעבר למחשבה
קטנה שעברה אצלי
בראש.
כאילו שאני מסתיר
איזה סוג מדינה חשוב
בסופו של דבר זה בסך
הכל ארבעים מילים שכתבתי
בעקבות איזה זיץ
קטנטן של רעיון
